<h1>רבינו יהונתן מלוניל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כיצד העדים זוממין מעידנו באיש פלוני. מפרש בגמרא דהאי [א](ד)סנהדרין קאי דסליק מיניה, דתנן בשלהי פירקין אלו הן הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין דיש זוממין שנשתנו במקצת מדין הזמה, דקתני [סנהדרין פ"ט ע"א] כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה שנגמר לה דינו של נידון כמו שפירשתי (לעיל) [שם], חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שהן נידונין במיתה אחרת, וקאמר הכא עוד יש זוממין אחרים שאין מקיימין בהן דין הזמה כלל אלא מלקות. ועלה מפרש כיצד הוא אותן העדים שאין (ה)עושין בהן דין הזמה כלל כשנעשין זוממין. ומשיב בזה הענין תירוצא, כגון שאמרו העדים שהם כהנים מעידים אנו על איש פלוני שאתם מחזיקין אותו בכהן שהוא בן גרושה, כלומר שבפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד הוא והרי הוא חלל ופסול, אין אומרים אם הוזמו והן כהנים נעשה [זה] בן גרושה לקיים בו כאשר זמם, משום דכתיב [דברים י"ט] ועשיתם לו וגו' ולא לזרעו, ואם נעשה חלל בניו נמי נעשין חללין, ולא קנסה תורה אלא העדים לבדם ולא רצ[ת]ה לקנוס הבנים. ואם תשאל לקניסינהו לדידהו ולא לזרעיהו, כלומר נקנוס אותן העדים לבדן שלא יוכלו לאכול תרומה וקדשים אבל הבנים יאכלו. ומפרש בגמרא הא ליכא למימר, דהא לא מקיים השתא נמי כאשר זמם שהרי הוא רצה לפסול את הנידון ואת זרעו, הילכך לא שייך בעדות כזה הזמה כלל, אלא סופג את הארבעים משום דכתיב [שם כ"ה] והיה אם בן הכות הרשע, ובגמרא [ע"ב] מוכח דבכהאי גונא מיירי האי קרא היכא דלא שייך בעדותן כאשר זמם. אי נמי לקי משום דכתיב [שמות כ'] לא תענה ברעך עד שקר.
מעידנו באיש פלוני שהוא חייב גלות. כלומר ובהאי עדות לא שייך הזמה כלל. אם אמר ומעידנו באיש פלוני שהרג את הנפש בשוגג אין אומרים יגלו אלו תחתיו כמו שרצו להגלותו, משום דכתיב [דברים י"ט] הוא ינוס משמע מכה נפש בשגגה הוא דינוס אבל לא זוממין, אלא סופג את הארבעים כדפרישית מוהיה אם בן הכות הרשע, אי נמי משום לא תענה.
<h2>דף ב:</h2>
אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין וכו'. כלומר רמז לעדים זוממין שמעידין על כהן שהוא בן גרושה וחלוצה או [על] איש פלוני שחייב גלות מנין שלוקין, הואיל ואין אנו יכולין לומר בהן כאשר זמם. דכתיב [דברים כ"ה] והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע משום דהצדיקו את הצדיק וכו', בתמיהא כלומר אי והצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר יש צדיק ורשע בבעלי דינין למה לי והצדיקו את הצדיק וכו' ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום למה הוצרכה כאן צדקת הצדיק, וכי כל מקום שהצדיקו ב"ד את הזכאי וחייבו את החייב [איכא] מלקות דאתא קרא למיתן ליה מלקות, אלא על כרחין בעדים משתעי, עדים שקרים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הצדיק שהוא צדיק והרשיעו [את] העדים (את) הרשעים, והיה אם בן הכות הרשע [שם] אם [כת] זו בת מלקות היא, כלומר שאין יכול לקיים בהם דין הזמה גמורה כגון בעידי [בן] גרושה או עידי גלות, והפילו השופט והכהו, והכי קאמר קרא עדים שהרשיעו את הצדיק שהרשיעו עליו שהרג את הנפש והוא צדיק בדבר זה, ואתו עדים אחרים והצדיקוהו כמו שהיה צדיק ושוינהו להני רשעים, והיה אם בן הכות הרשע, כלומר שהזימום שאמרו להם והלא ביום פלוני עמנו הייתם, והפילו השופט וכו'. אבל אם לא היה הזמה גמורה אלא שאמרו והלא הורג או נהרג עמנו היה במקום פלוני, נהי דבטלה עדותן אבל לא לקי, משום הכי כתיב קרא אם בן הכות, דמשמע דיש דקדוק וחקירה בדבר. אי נמי משום שהיה יכול להתפרש הפסוק בממון, כלומר עדים שקרים שהעידו שראובן חייב לחבירו מאתים זוז ואתו אחריני והזימום וגלו צדקות הצדיק ונעשו העדים שקרים, ובכי האי גונא לא שייך מלקות אלא כאשר זמם, משום הכי כתב בו בלשון אם.
ותיפוק ליה משום לא תענה ברעך עד שקר. כיון שאין כתיב בו עונש ש"מ דלקי עליה מהאי קרא. דהא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. כגון לא תעשה מלאכה דחלול שבת דלא אמר רחמנא כי היכי דלקי עליה, אלא שהזהיר האדם שלא יעשה [שאם יעבור] יענש על ידי ב"ד. אין נעשין בן גרושה. כלומר אם הם כהנים, משום ועשיתם לו [דברים י"ט] ולא לזרעו. ואין גולין. מדכתיב [שם] הוא ינוס ולא עדים.
ואין משלמין את הכופר. אם העידו ששורו מועד [הרג את האדם] ואמרה תורה [שמות כ"א] אם כופר יושת עליו, אבל משלמין השור שדינו לסקלו. דקסבר כופרא כפרה על שהמית את האדם, והני עדים זוממין לאו בני כפרה נינהו, שהרי שורם לא המית אדם, ועדות שקר שהעידו אינו מתכפר בשום תשלומין.
ואין נמכרין בעבד עברי. כלומר שאם העידו פלוני גנב ממון לחבירו ואמר רחמנא אם אין לו ונמכר בגנבתו [דברים כ"ב] ונמצאו זוממין, דהא מצי למימר לאותם שהעידו עליו שגנב אילו היה לך ממון לא היית נמכר בעדותנו, גם אנחנו לא נמכר אלא נשלם לך אותו ממון שהיינו מחייבין אותך. אלא אפילו אין להם ממון לשלם ולא היה ממון נמי לאותו שהעיד עליו שהיה נמכר בודאי, אפילו הכי עדים אין נמכרין, משום דכתיב ונמכר בגנבתו בגנבתו ולא בזממו, דגנבתו קמא מיותר הוא, אע"ג דלית נכסי לא לדידיה ולא לדידהו אלא כשיהיה לו ממון יתחייב לשלם שהחוב מוטל עליו.
אף אין משלמין ממון על פי עצמן. כלומר אם הודו שעדות שקר העידו על ראובן שהיה חייב מנה או מאתים לשמעון אין נאמנין על פי עצמן, משום דמודה בקנס פטור. וכל תשלומין של עדים זוממין קנסא הוא שהרי לא שילם כלום על פיהם ומשלמין, שאם שילם לא משלמין כדתנן הרגו אין נהרגין דכתיב אשר זמם לעשות ולא עשה.
<h2>דף ג.</h2>
מעידנו באיש פלוני שגירש את אשתו וכו'. שגירש את אשתו כלומר בפנינו וביום פלוני ועדיין לא נתן לה כתובה, וזה אומר לא גרשתי ואיני חייב לה כתובה, ונמצאו זוממין שבאו עדים ואמרו להם עמנו הייתם במקום פלוני. והלא בין היום וכו'. כלומר אין לנו לומר שישלמו אלו העדים לבעל, כלומר כל אותו הסך הכתוב בכתובה אם מאתים מאתים אם אלף אלף, לפי שהיו רוצים לחייבו מיד ליתן לה כתובה ושמא הוא לא היה חייב לה כלל, דשמא היום או מחר תמות ויפטר מחוב כתובתה, הא ליכא למימר שהרי היום או מחר יתן לה כתובתה על כרחו אם ימות או יגרשנה נמצא שלא היו מפסידין אותו כלל כלום, אלא אומדין אותה פסידא שהיתה מגעת לבעל בעדותן שמעידין שגרשה, שאם לא העידו היה יכול הבעל למכור זכות שהיה ראוי לבא לו בכתובתה אם תמות בחייו וימצא מי שיוציא לו על ספק זה על כל מאתים ומאתים מנה, ואם ימות הוא בחייה או יגרשנה יפסיד הלוקח מה שהוציא לו. אבל עכשו שהם מעידין שגרשה והוא חייב ליתן לה כתובה, לא ימצא הבעל מי שיוציא לו על כתובתה אפילו פרוטה אחת, שהרי נסתלק כל זכותו ממנה כגון שמאמינין בעדותן שכבר גרשה וכפי זו השומא ישלמו העדים לבעל בין שניהם ולא יותר.
כיצד שמין. מפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. בספר המאור מפורש כן, אנו כך קבלנו פרושה לפי ששנינו במשנתינו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו ולא פירש ליתן למי, אם ליתן לבעל או לאשה, כי פעמים שאדם לוקח (על) הכתובה מן הבעל ביוקר ובזול מן האשה כגון שהאשה חולה או זקינה והבעל בריא או בחור, ופעמים שאדם לוקח אותה ביוקר מן האשה ובזול מן האיש כגון שהדבר בחילוף מה שאמרנו. ובענין זה נחלקו האמוראין בפירוש משנתינו, רב חסדא אמר שמין בבעל, כלומר שמין כמה אדם רוצה לתת בכתובתה של זו לבעל על ספק מיתת האשה בחייו ומשלמין לו העדים הללו הזוממין כשיעור דמים הללו, שהרי [הם] היו רוצים להפסידו. רב נתן בר הושעיא אמר שמין באשה, כמה אדם רוצה לתת לאשה בכתובתה על ספק מיתת הבעל ועל ספק גירושין, ומה שאדם רוצה לתת לאשה הרי היא בחזקת האשה כאילו בא לידה כבר, ואין העדים נעשין זוממין על זה אלא במותר [שנשאר מן הכתובה על דמי הלוקח מן האשה, באותו המותר] העדים נעשין זוממין ומשלמין אותו לבעל שהרי הוא עומד בחזקת הבעל שהיו הם רוצים להפסיד ממנו. ובא רב פפא והוסיף פירוש בדברי רב נתן ואמר שמין באשה (לא) בכתובתה, לאפוקי נכסים הנכנסין והיוצאין עמה שאין העדים משלמין עליהם בהזמתם לבעל, לפי שבחזקת האשה הן עומדין לעולם, ואין העדים נחשבין כמוציאין מיד הבעל בעדות זו בנכסים שלה אלא בכתובתה הוא שנעשין זוממין ומשלמין לבעל, אבל לא נכסים הנכנסין והיוצאין עמה, וכיון דקים ליה רב פפא כרב נתן ופריש טעמיה הלכתא כוותיה, עד כאן.
מעידנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו (אלא) אלף זוז על מנת ליתנן מכאן ועד שלשים יום. כלומר על מנת כן הלוהו האלף זוז שיפרענו מכאן ועד שלשים יום, והלוה עצמו מודה שחייב האלף זוז אלא שאומר שאינו חייב לפרעם לו אלא עד עשר שנים, ונמצאו זוממין על ידי עדים שהזימום ואמרו להם והלא לא ראיתם אתם מעולם זו ההלואה, שהרי ביום פלוני שאתם מעידים באיש פלוני שהלוהו באותו יום עמנו הייתם במקום פלוני, אין אומרים שישלמו העדים זוממין כל האלף זוז ללוה, שהרי הלוה עצמו מודה שחייב לו אלף זוז, אלא (אומרין) [אומדין] כמה הפסד היה מגיע לזה הלוה בזו ההקדמה מל' יום ועד עשר שנים, (וכדי) [וכמה] שדרך העולם לתת מנה לחבירו כדי שיפיס את בעל חובו שלא יתבע לו את חובו מכל עשר שנים נותנין לו העדים ללוה, משום דכתיב [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות.
<h2>דף ג:</h2>
המלוה את חבירו סתם [וכו']. כלומר לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה על פה אינו רשאי לתבעו בפחות משלשים יום, ומוכחינן בגמרא מקראי דכתיב [דברים ט"ו] קרבה שנת השבע שנת השמטה, שנת השבע היינו שביעית שנת השמטה למה לי, אלא ללמד שיש לך שמטה אחרת שהיא כזו שאין אתה רשאי לכופו שיפרע לך המעות עד שלשים יום, וחשובין הן שנה לכל דבר, ולהכי קרי ליה שנת השמטה. ושמא תרע עינך כשאינך יכול לכופו עד שלשים יום ומשום [כך] לא תרצה להלוותו.
<h2>דף ד.</h2>
מעידנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו מאתים וכו'. כלומר ונמצאו זוממין, לוקין משום לא תענה ברעך עד שקר [שמות כ'], ומשלמין ממון משום כאשר זמם. שלא השם מביאו וכו'. כלומר דלא סבירא ליה [ל]ר' [מאיר] רשעתו כדי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות אלא סבר לוקה ומשלם, כיון דמתרי קראי נפקי. וכן נמי אמרינן בעלמא [כתובות ל"ד ע"ב] ר' מאיר לוקה ומשלם אית ליה דמחד קרא נפיק המלקות ומקרא אחר התשלומין, שאם היו שניהם באין ממקרא אחד כגון הגוזל את חבירו דכתיב לא תגזול את רעך לא לקי ומשלם, שהרי המלקות והתשלומין מחד קרא נפקי אלא משלם ואינו לוקה, ואכתי צריך עיון.
וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה. כלומר משלם משום כאשר זמם, אבל אינו לוקה משום דלא עבדינן ליה שתי רשעיות, אבל אי הוה לקי ולא משלם הוה מתבטל כאשר זמם, כד משלם ולא לקי לא בטלה לא תענה, דקא מוקמי רבנן לאזהרה לעדים זוממין שנהרגין דלא ענש אלא אם כן הזהיר. אי נמי יש לומר דהיינו טעמא דמשלם ואינו לוקה ולא אמרינן איפכא, משום דילפינן מחובל בחבירו דאיכא ממון דהיינו חמשה דברים ומלקות משום לא יוסיף פן יוסיף [דברים כ"ה], ואמרה תורה דממונא משלם ולא מלקות דילפינן מקראי במסכת כתובות [ל"ב ע"ב].
מעידנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים וכו'. לוקה שמונים, דר' מאיר לטעמיה דמוקים האי לאו דלא תענה מלקות, ורבנן לטעמייהו דמוקמי להאי לא תענה לאזהרת מיתת ב"ד ולא למלקות.
<h2>דף ה.</h2>
משלשין בממון. כיצד, העידוהו שהוא חייב מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהן, כלומר אין אומרים שכל אחד ואחד מן העדים ישלם לו מאתים אלא זה מנה וזה מנה, שהרי יכול לצרף זה עם זה והרי קבל כל הממון שרצו להפסידו ומתקיים ביה כאשר זמם. אבל במלקות אמרינן שכל אחד ואחד מן העדים ילקה ארבעים, שאם ילקה זה חצי מלקות וזה חצי מלקות לא מקיים ביה כאשר זמם, שהרי כל אחד ואחד נתכוון להלקותו ארבעים והם אינן לוקין אלא חצי המלקות, ואינן ראויין להצטרף חצי המלקות של זה עם (זה) [חצי] מלקות של זה שהרי בשני גופין הן ואינן מצטרפין למקום אחד כמו שמצטרף הממון ליד מי שהעידו עליו. אי נמי דילפינן מלקות ממיתה דדמו להדדי, מה מיתה אינה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה, כלומר כשהן מוזמין על עדות נפשות והוזמו שניהם נהרגין לגמרי, אף במלקות שניהם לוקין כל אחד ואחד מלקות שלם.
אין העדים נעשים זוממים עד שיזומו את עצמן וכו'. כיצד [וכו'] אין אלו נעשין זוממין, כלומר ואין רוצח נהרג שהרי מוכחשין הן העדים, דאע"ג דהזמה לא הויא הכחשה מיהת הויא. והעדים נמי אין נהרגין שהרי לא הזימו את עצמן לומר להם והלא ביום פלוני עמנו הייתם, אלא על ההורג או על הנהרג אמרו.
באו אחרים והזימום וכו'. אלו השנים שהזימו את הראשונים שהעידו שראובן הרג את הנפש באחד בניסן בהר עשו, כמו כן הזימו כת שנייה שבאה אחר הראשונים להעיד כדבריהם שראובן הרג את הנפש באחד בניסן בהר עשו, באו הן עצמן ואמרו והלא (במקום) [ביום] פלוני הייתם עמנו בירושלם. וכן עשתה לשלישית ולרביעית שהיו מעידין שראובן הרג את הנפש באחד בניסן כולן יהרגו, כלומר כל אותן הכתות נהרגין על פי אותם השנים המזימין אותם, דכיון דגזירת הכתוב הוא שהכת (הראשונה) האחרונה נאמנת לעולם על כת הראשונה אע"ג דתרי לגבי תרי הם. ואפילו הם מאה שבאו בבת אחת שנים מזימין אותם, הם הכי נמי אם אותן מאה באו בחמשים פעמים, שנים נמי מזימין אותם ונהרגין כולן על פיהם.
ר' יהודה אומר איסטיס היא זו. כלומר וכי יורה של סטיס היא זו שכל אלו הכתות היו עמהם בירושלם, וכי כולי עלמא גבייהו קיימי, הילכך אין להאמין אותה שעידי שקר הם שהסכימו שיאמרו שכל מי שיבא להעיד על ראובן שהרג את הנפש שיזימו אותן בעצמן, הילכך אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד כלומר לא נאמין אותה כת המזימה אלא על כת ראשונה. ובגמרא [ה' ע"ב] מקשי אי חשדת לה בכת שקרנית לגבי מ"ט כתות אמאי מהימנת לה גבי כת ראשונה. ומשני אין הכי נמי קאמר, אי איכא כת ראשונה בלבד נהרגת דכת שנייה עדיפא מינה משום גזירת הכתוב, אבל אי איכא שנים וארבעה כתות לא מהימנינן לה כלל אפילו לגבי כת ראשונה דבחזקת שקרנית מחזקינן לה.
מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא. ואם תאמר הא אמרינן ביבמות [קט"ז ע"א] דילמא בגמלא פרחא אזלא, אי נמי בקפיצה, אי נמי מילי מסר, דמשמע דחיישינן לגמלא פרחא. יש לומר דלא סמכינן אשיטא קמא אלא אבתרא דדילמא מילי מסר. באו אחרים והזימום וכו'. מפורש בהלכות הרב אלפאסי ז"ל, ובפירוש המשנה.
<h2>דף ה:</h2>
אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין. כלומר שיגמר להריגה על אותו האיש שהעידו עליו שהרג את הנפש על פי אלו העדים ואם לאחר הגמר דין של הורג הוזמו העדים נהרגין (עד) אע"פ שעדיין לא נהרג ההורג. ולדעת המינין לא היו נהרגין עד שיעשו מעשה. כלומר (שהרג) שיהרג הנידון דדייקינן נפש בנפש [דברים י"ט], אבל לא הרגו עדיין אין נהרגין. ולדעת חכמים ז"ל נהרגין מדכתיב לעשות ולא עשה, אבל גמר דין בעינן כיון דכתיב [שם] נפש בנפש.
על פי שנים עדים וכו'. מה שלשה מזימין השנים דהא רובא מהם הן, אף שנים מזימין השלשה. ומנין שאפילו העדים הן מאה ששנים יכולים להזים כולהו, ת"ל עדים [דברים י"ז], כלומר אפילו הן מאה אין להם אלא דין שני עדים.
ר' שמעון אומר מה שנים אין נהרגין עד שיזומו שניהם. דהא אינן קרויים עדים בפחות משנים וכתיב והנה עד שקר העד, וכל מקום שנאמר עד שיעור עדות רצה לומר, אף שלשה בעינן שיזומו כולן, שלא תאמר (ונאמר) כיון שעיקר העדות דהיינו שנים הוא מוזם מה אנו צריכין להזמת שלישי, קמ"ל דבעינן.
ומנין שאפילו הן מאה שאין נהרגין עד שיזומו כולן, ת"ל עדים, דכולן [דין] שני עדים יש להם ואין קרויין אלא עדים. ומוקים לה בגמרא [ו' ע"א] דהאי דחשבינן שאפילו הן מאה שאין נהרגין עד שיזומו כולן, דחשבינן להו כשנים עדים, דוקא שהעידו כל אחד ואחד תוך כדי דיבורו של חבירו דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב, אבל יותר משהות כזה עד אותו הפסק חשבינן להו [כעדות אחת] מן ההפסק ואילך חשבינן להו כעדות אחרת, ואם הוזמו כל העדים הראשונים נהרגין אע"פ שלא הוזמה העדות האחרת.
אמר ר' עקיבא לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו וכו'. כלומר לא יאמר השלישי אני השלישי העדתי וכבר העידו שנים קודם ממני, ויכול העדות להתקיים בשניהם ועדותי לא מעלה ולא מוריד, ורוצה לומר שאפילו הוזם לא ישלם ממון כלום, לפיכך הזכירו הכתוב על פי שלשה [דברים י"ז] לעשות דינו כיוצא באלו. ור' עקיבא מוסיף ודריש אם נטפל לעוברי עבירה וכו'.
ומה שנים נמצא וכו'. שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, ואפילו במאה עדותן בטלה. הני מילי בדיני נפשות, לא שנא שהתרו בהם דהיינו דאמרי לאסהודי אתינן, ולא שנא לא התרו בהם, כלומר דהיינו דאמרי לא אתינן לאסהודי אלא למחזי ומיפסלי אפילו האחרים, אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר.
<h2>דף ו.</h2>
[ר' אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהם אבל בזמן שלא התרו בהן לא וכו']. (אפילו) התרו דהיינו דאמרי לאסהודי אתינן אפילו בדיני ממונות פסול. ואם באו למחזי אפילו בדיני נפשות לא פסול. והדין נותן דלא ליפסלי, דמה יעשו שני אחין ואחר שראו באחד שהרג את הנפש ולא הלך האחד מן האחין כדי להעיד אלא כדי לראות, וכי מפני שהיה בהן אחד קרוב או פסול בראיה עדותן בטלה של האחרים שנתכוונו להעיד.
הלכה כר' יוסי, דאמר דבדיני ממונות אם נתקבצו עמהם שם הקרובין או הפסולין ונתכוונו להעיד עמהן עדותן קיימת. הלכה כר' דלדיני ממונות מפסיל דמשום דכי אתו לאסהודי דדיני ממונות (ודאי) [ודיני] נפשות דין אחד להן.
[לשון הרי"ף] ירושלמי. [כתב כל נכסיו] לשני בני אדם והעדים וכו', ר' (חייא) [יוחנן] אמר פסול. דסבירא ליה דלא פלגינן דיבורא, כלומר שלא נאמין אותם אפילו לגבי אותו מקבל מתנה שהוא רחוק. מתניתא מסייע ליה לר' יוחנן דהא תנן מנין דאפילו הן מאה עדים, וכשם שאנו מחמירין בעדות על פה אע"פ שיש עדים כשרים בדבר אל הקרוב אלא כיון שהיו במעמד אחד נפסלו הכשרים, הכא נמי כיון שנתכוון לשמוע העדות לקרובו מקבל מתנה (כמי) [כמו] שנתכוון אל הרחוק, דין הוא שיפסל כל העדות לגמרי דהוה ליה מזוייף מתוכו. ואפילו לר' אלעזר דסבירא ליה עידי מסירה כרתי דפליג בהדי ר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי, דסבר דהאי וכתב לה ספר כריתות רוצה לומר וחותם שתהא החתימה לשמה, אבל גוף הגט אע"פ שנכתב שלא לשמה לא מיפסיל. ור' אלעזר סבר שגוף הגט צריך שיהיה נכתב לשמה, וכתב אגוף הגט נאמר, אבל חתימה לא בעינן שאפילו מסרו לה בפני עדים הויא מגורשת. וקיי"ל [גיטין ד' ע"א] אע"פ שאמרנו לר' אלעזר דלא בעי חתימת עדים בגט דסגי בעדים על פה, אבל היכא שנחתמו בו עדים פסולים אע"פ שמסרו לה בפני עדים כשרים אינה מגורשת, ומשום דדילמא אתי למסמך עלייהו, דר' אלעזר נמי מודה שאף אותן עדים שראו על פה צריכין שיחתמו בגט האשה אחר שהגיע גט לידה, משום דדילמא מתו או אזלו למדינת הים ולא תהא נאמנת על גיטה, הילכך מחתמינן להו וכי אזלי למדינת הים או מתו מצטרכינן לה לקיים חתימתן על ידי עדים שמכירין חתימתן, ומשום הכי היכא שחתמו בתוכו פסולין או קרובים, דין הוא שיפסל הגט שמא סמכו על אותן שנחתמו בו שהיו סבורין שהם ראו מסירת הגט ליד האשה והם לא ראו כלל. דחתימי עלה תרי גיסי. כלומר בעלי שתי אחיות. כתב רבינו אפרים ז"ל, האי גמרא דבני מערבא ליתיה וליכא למסמך עליה, דבתרי גופי פלגינן דיבורא הלכה למעשה עד כאן.
<h2>דף ו:</h2>
היו [שנים] רואין אותו. כלומר לאחד שהרג את הנפש, שנים מחלון זה ושנים מחלון זה ואחד מתרה להורג באמצע שני החלונות, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, כלומר אפילו אחד מחלון זה יכול לראות אדם אחד מחלון אחר הרי אלו עדות אחד ואין נהרגין עד שיזומו השתי כתות. ואם לאו שאין רואין אלו את אלו כלל וכו', הילכך חשבינן לכל חד וחד כשתי עדויות, ואם יש קרוב או פסול באחד מן החלונות (ו)לא נפסל הכת השנייה שבחלון אחר.
לפיכך אם נמצאת כת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין. כלומר הרוצח נהרג על פי הכת השנייה. [ואם הוזמה הכת השנייה] אחר שנהרג הרוצח השנייה פטורה דהא קיי"ל שלא הרגו נהרגין אבל הרגו אין נהרגין, דהא כת שנייה נמי הואיל ונהרג הרוצח על פיהם שוב אין נהרגין. וא"ת מאי קמ"ל, שלא תאמר כי כשהוזמה הכת ראשונה נתבטלה עדות השנייה, נחשוב להו כמו שהוזמו שתיהן קודם שנהרג הרוצח על פיהם ויהא אף השנייה נהרגת, כדאמרינן [ב"ק ע"ד ע"א] הכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה, קמ"ל דהשנייה פטורה דחשבינן להו כשתי עדויות והכת הראשונה שהוזמה קודם שנהרג הרוצח חייבת, והכת השנייה שהוזמה אחר שנהרג הרוצח על פיהם פטורה.
רבי יוסי אומר [לעולם אין נהרגין עד שיהיו שני עדיו מתרין בו] וכו'. כלומר פליג בהדיא בת"ק דאמר והמתרה עומד באמצע, דמשמע דלא בעינן שהעדים שמעידים עליו בב"ד שיהיו מתרין בו אלא אפילו אדם אחר, ואתא ר' יוסי למימר עד שיהיו עידיו מתרין בו שנאמר [דברים י"ז] על פי שנים עדים יקום דבר, כלומר כל הדבר העדות וההתראה יהיה על פי שנים עדים.
דבר אחר על פי שנים עדים שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. כדי שלא יוכל התורגמן להחליף לסנהדרין בעדות קצת דבר, ויוכלו יותר לחקור את העדים אם ישמעו מפיהם.
גמרא. עדות מיוחדת. כגון שראה ההלואה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, ולא היו רואין זה את זה. וצריך עיון פשיטא, דהא הלואה אחר הלואה נמי מצטרפי. ויש לומר דמקילי רבנן בהלואה אחר [הלואה] דמיצטרפי, משום דילפינן [מעדות] מיוחדת, דחזינן מקרא דכשר אע"ג דבדיני נפשות מיפסלא.
רבא מידע הוה ידע, מאי קאמר בלישנא דידהו ומפיהם היה שומע טענותיהם, ולא הוצרך רבא למתורגמן אלא שלא היה יודע להשיב בלשונם, והתורגמן היה שואל להם מה שרבא חוקר ובודק אותם.
<h2>דף ז.</h2>
אילעא וטוביה קריביה דערבא הוו. יש מפרשין כגון שאמר שמעון פרע לי מנה שהלויתיך בפני אילעא וטוביה שהיו קרובים ללוי הערב [ו]מעידין כמו שטען המלוה, אבל הלוה והערב אין מודין בעסק זה כלום, סבר רב פפא גבי מלוה ולוה רחיקי נינהו אלו העדים ויכולין לחייב הלווה בעדותן שיפרע למלוה. אמר ליה רב הונא, ואי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל, כלומר אי ליתיה ללוה שאינו באותו מקום או שאין לו נכסים, לאו בתר ערבא אזיל שיפרענו ועל פי עדות אלו אין יכול לגבות מן הערב הרי העדים קריבי דערבא נינהו, וכיון דלגבי ערב בטלה עדותן גבי לוה נמי בטלה עדותן. ותמיהא לי להאי פירושא אמאי לא פלגינן דיבורא, כלומר דלגבי ערב יהא עדותן בטלה ולגבי לוה יהא עדותן קיימת, כדאמרינן [סנהדרין י' ע"א] בגברא דאמר פלוני בא על (אשתו) [אשתי] דפלגינן דיבורא דנאמן להרגו ולא להרגה. אלא הכי פירושא שהלוה והעדים היו מודים בהלואה זו אלא שטוען הלוה שכבר פרעו, והמלוה אומר לו הלא אביא לך עדים שהיום הודית לי שעדיין אתה חייב אותם לי, והביא אילעא וטוביה שהודה לפניהם ובעדותן זו מתחייב הלוה והערב לפרוע זה הממון, כיון שהדבר ברור ומפורסם לכל שזאת ההלואה נעשית מתחלה על ידי ערב, והערב נמי מודה שאם אמת הוא שלא פרעו הלוה עדיין שחייב הוא לפרעו מחמת ערבות, הילכך ליכא למימר בהם דניפלוג דיבורא שהרי הדבר ברור לכל שעל קרובם שהוא הערב הם מעידים, וכי אמרינן דפלגינן דיבורא משום דאמרינן דהא בא על אשתו שהוא אומר מאשה אחרת רוצה לומר.
[מי שנגמר דינו וברח וכו']. ברח משנגמר דינו לפני סנהדרין שבעירו, ואחר זמן נזדמן לשוב לעירו ועדיין אותו ב"ד שנגמר דינו לפניהם [קיים], אין סותרין דינו לדונו מתחלה, אבל אם לא היה קיים אותו ב"ד ראשון היו סותרין דינו. וא"ת הא קתני סיפא כל מקום שיבואו שנים ויאמרו מעידנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד שבעירו ופלוני ופלוני עידיו הרי זה יהרג, כלומר על פיהם ואין צריכים לדונו בתחלה. מתרץ בגמרא לא קשיא כאן בארץ ישראל כאן בחוצה לארץ, כלומר אם ברח (ב)[מ]חוצה לארץ סותרין את דינו דדילמא משום זכות של ארץ ישראל ימצא לו זכות, אבל אם נגמר דינו בארץ ישראל עצמה אין סותרין את דינו אפילו לפני ב"ד אחר, וכ"ש אם נגמר דינו בארץ וברח בחוצה לארץ שאין צריך לסתור את דינו ונהרגין על פי העדים מיד. וה"ה נמי (וכן) אם ברח מחוצה לארץ לחוצה לארץ נמי דאין סותרין את דינו.
סנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ. כלומר לדון דיני נפשות. ודוקא [בזמן] שבית המקדש קיים, [אבל בזמן] שאין בית המקדש קיים אין דנין דיני נפשות כדאמרינן בפרק (אלו הן הנשרפין) [ארבע מיתות (סנהדרין נ"ב ע"ב)] תניא ובאת אל (הכהן או אל) [הכהנים הלוים ואל] השופט אשר יהיה בימים ההם, בזמן דאיכא כהן דעביד עבודה אתה בא אל השופט, ובזמן דליכא כהן ליכא שופט. אבל כיון דבית המקדש קיים אם יש ב"ד מומחין נסמכין, אע"פ שהם בחוצה לארץ דנין דיני נפשות דכתיב גבי דיני נפשות [במדבר ל"ה] לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, משמע בכל מקום שאתם יושבים.
[סנהדרין ההורגת אחד בשבוע]. סנהדרין ההורגת פעם אחת בשבוע של שמטה, דהיינו שבע שנים, ואינה יודעת לחזר אחרי זכות מי שהעידו עליו שהוא רוצח, נקרא חבלנית.
אחת לשבעים שנה. אפילו בשבעים שנה דזהו שני חיי הב"ד דהוא יותר מבן שמונים [אם] יחיה הב"ד, אפילו הב"ד ממונה שם מי"ג שנה אפילו הכי נקראת חבלנית, שהרי כתיב והצילו העדה ואם היו מדקדקין בבדיקות היו העדים מכחישין זה את זה. או כדברי ר' טרפון ור' עקיבא דתני בבריתא שהיו אומרין, אם היינו בסנהדרי גדולה היינו בודקין את העדים אם מעידים על הערוה שואלין אותן ראיתם כמכחול בשפופרת, ובדיני נפשות נמי היינו בודקין ראיתם טריפה הרג אם שלם הרג, דשמא בני מעיו היו נקובים מבפנים וגברא קטילא קטיל.
אמר להם ר"ג אף אתם הייתם מרבין שופכי דמים בישראל. דהואיל ויודעין שלא יצא מב"ד חייב היו שופכי דמים בישראל, אלא כיון דחזינן שהם עומדים כמנאפין שעומדין זה על זה כמי שראו כל המעשה דמי, וברוצח נמי כיון שראו שהרגוהו אזלינן אחר רוב העולם שאינן טריפות ובני קיימא הן.
במנאפים. שעומד עליה מיד, ברור לן כיון דתקיף יצריה שהעיז פניו כל כך בודאי הערה בה להשלים תאותו, ולא בעינן שיעידו שראו הדבר בהדיא כמו שמכניס נוצה של תרנגולין לטבול אותה בשפופרת של ביצה שיש בה לכחול בו עיניו, ואותה נוצה נקראת מכחול לפי שהוא כוחל בה עיניו.
ואלו הן הגולין וכו', היה מעגל במעגילה. כלומר אדם שמוריד המעגילה כדי להעלות אבנים לבנין גבוה, ונפלה המעגילה על חבירו והרגתהו. היה משלשל הדלי לבור למלאתו ונפל הדלי על חבירו והרגו הרי זה גולה, הואיל והרגו דרך ירידה אינו נקרא אנוס, שהיה לו ליתן לבו שלא יכה אדם בשעת הורדת המעגילה או הדלי לארץ, שהרי יכול להזיק אפילו בלא שבירת החבל. אי נמי היה יורד בסולם. אבל היה מושך במעגילה, כדי להעלות אבנים לבנין ונפלה עליו האבן והרגו, או שהיה דולה בחבית מן הבור ובשעת עלייתו שהיה מלא נשבר החבל ונפל עליו, אי נמי היה עולה בסולם ונפל (העגלה) לאחריו והרג את חבירו, הרי אלו אינן גולין לפי שהן קרובים לאונס, שהרי היה כוונתו להרחיקה מן הניזק. ומוכח' בגמרא מדכתיב [במדבר ל"ה] ויפל עליו וימות, דרך נפילה אין דרך עלייה (לו) [לא] דאנוס הוא.
<h2>דף ז:</h2>
נשמט הברזל מקתו וכו'. ובשעת נפילה מיירי שהיה מקרב המזיק לניזק, דאי בשעת עלייה שהיה מרחיק ההיזק מן הניזק אליבא דדברי הכל אנוס הוא. רבי אומר אינו גולה. דכאנוס חשבינן ליה שלא היה לו לעלות על לבו שישמט הברזל שהיה מהודק עם העץ. וחכמים אומרים גולה. דאין זה אונס גמור, וזהו שאמר הפסוק [דברים י"ט] ונשל הברזל מן העץ. אבל מן העץ המתבקע. כלומר אם נשמט הברזל מקתו מכח הכאתו בעץ המתבקע. אי נמי שנשלה חתיכת עץ מן העץ והכה את האדם. רבי אומר גולה. וזהו שאמר הפסוק ונשל הברזל מן העץ, שהשיל הברזל חתיכת עץ מן העץ המתבקע. וחכמים אומרים אינו גולה. אע"ג דבשעת נפילה הוא, קרוב לאונס חשבינן ליה שלא היה לו להעלות על לבו שיגיע הקרדום לארץ ויזיק.
<h2>דף ח.</h2>
הזורק את האבן לרשות הרבים. דהיינו דרך נפילה שהיה מקרב ההיזק לניזק והרג גולה. ובגמרא מקשי והא קרוב למזיד הוא שהרי כל שעה ושעה עוברים בה בני רשות הרבים, ומוקמינן לה בסותר את כותלו דברשותא קא עביד. ולא ברשות הרבים גמורה דאכתי מיבעי ליה לעיוני, אלא באשפה העשויה ליפנות בה בלילה אבל אינה כל כך מקום צנוע ליפנות בה אדם ביום אלא בשעת הדחק יש בני אדם שנפנין שם, הילכך כשסתר כותלו ביום וזורק האבנים לאותה אשפה, מזיד לא הוי דהא אינה עשויה ליפנות שם ביום, אנוס נמי לא הוי דאיכא דמקרי ויתיב.
אם משיצתה אבן מידו וכו'. כלומר דבעינן שיהיה האדם באותו מקום שנהרג שם בשעה שיצתה האבן מתחת ידו, דכתיב [דברים י"ט] ומצא את רעהו ביער פרט לממציא עצמו וקבל האבן, דאנוס הוא.
הזורק את האבן לחצרו. כלומר לחצר עצמו פטור, דמצי למימר ליה מזיק לניזק מאי בעית ברשותי, ולא היה לו לעלות על לבו שיכנס אדם נכרי בחצרו.
מה חטבת עצים רשות. כלומר דקרא מיירי במי שעושה דבר הרשות דאינו מצוה לחטוב עצים, בכי האי גונא אמר רחמנא שאם הרג גולה, יצא האב המכה בנו דבמצוה קא עסיק שאם הרגו באותה הכאה פטור.
ושליח בית דין. שהוא מלקה אותו ארבעים חסר אחת דכתיב [דברים כ"ה] ארבעים יכנו לא יוסיף. ואמרינן באידך פירקין [כ"ב ע"ב] שבית דין היו אומדין אותו אם יכול לקבל הארבעים מלקין אותו ארבעים, ואם הוא חלוש כל כך שאינו יכול לקבל אלא שליש המלקות אין מלקין אותו אלא כפי שיוכל לסבול, וקמ"ל משנה זו שאם טעו בית דין באותה אומדנא ומת תחת אותו שליח בית דין המכה אותו פטור, דהא במצוה קא עסיק.
<h2>דף ח:</h2>
האב גולה על ידי הבן. כלומר אם הרגו לבנו. ומקשי בגמרא הא אמרת יצא האב המכה את בנו, ומשני רישא דפטור מיירי באב המלמד את בנו תורה כשרואה אותו עובר על דברי תורה או כשרואה אותו זולל וסובא. אבל סיפא מיירי שמכה אותו בשעה שמלמדו אחד ממיני אומנות [כיון] דלא מחמת מצוה הורג אותו הילכך גולה. ודוקא שזה הבן היה יודע אומנות אחרת שהיה יכול לחיות ממנה וזה האומנות שהוא מלמדו עכשו אינה מצוה, שאם לא היה יודע שום אומנות כלל מתחלה עד עכשו שהוא מלמדו אומנות היה מיפטר דבמצוה קא עסיק, כדאמרינן [קידושין כ"ט ע"א] חייב אדם ללמד בנו אומנות.
והבן גולה על ידי האב. כלומר אם הרגו בשוגג, אבל אם עשה בו חבורה בשוגג אינו גולה, אע"פ דאי הוה עביד במזיד נהרג עליו, דכתיב [במדבר ל"ה] כל מכה נפש בשגגה פרט לעושה חבורה לאביו דלא מכה נפש הוא שאינו גולה.
הכל גולין על ידי ישראל. הכל לאתויי עבד שנימול ושנטבל לשום עבדות שהוא חייב בכל אותן מצוות שהאשה חייבת. ולאתויי נמי כותי, דקסבר כותים גירי אמת הם.
חוץ מגר תושב. כלומר שאם הרג גר תושב את ישראל אפילו בשוגג אינו גולה אלא נהרג עליו דכגוי חשבינן ליה לגבי ישראל, דבין בשוגג בין במזיד כדין בן נח שאינו צריך התראה. אע"ג דלגבי גר תושב חבירו אם הרגו בשוגג (ד)חשבינן להו כישראל דגולה בשוגג, דלא אזלינן לחומרא כל כך בגר תושב כבישראל. ופירוש גר תושב, שקיבל עליו לעשות שבע מצוות שנצטוו בני נח וממצוות ישראל רבות מן החמורות, אלא שאוכל נבלות וטרפות כדכתיב [דברים י"ד] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, והיינו גר תושב שהוא מצוה עליו להחיותו.
<h2>דף ט:</h2>
הסומא אינו גולה, דכתיב [במדבר ל"ה] בלא ראות משמע מי שהיה יכול לראות ולא ראה הוא דחייב גלות דלא אנוס הוא, אבל סומא שלא היה יכול לראות אנוס חשבינן.
ר' יהודה אומר גולה, מרבוי דכתיב [במדבר ל"ה] בלא ראות דדרשינן לרבות את הסומא, דאי למעוטי אתא לא אצטריך דהא כתיב [דברים י"ט] בבלי דעת דמשמע מי שיכול לידע ולא ידע, יצא סומא שאין יכול לידע. ור' מאיר דריש בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, דכי האי גונא אינו גולה דקרוב למזיד חשבינן ליה ולא סגי ליה בגלות.
השונא [אינו] גולה. כלומר לא סגי ליה בגלות, דכשוגג קרוב למזיד חשבינן ליה אע"פ שנראה לעינים דבאונס בא לידו, שנפסק החבל שהיתה חדשה אפילו הכי אינו גולה. ור' יוסי חשיב ליה למזיד גמור ונהרג עליו. דאע"ג דלא אתרו ביה, דסבירא ליה כר' יהודה דאמר חבר אינו צריך התראה דלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, כלומר שלא יאמר לא הייתי יודע שהייתי נהרג עליו, גבי גלות נמי היינו טעמא שהוא גולה שיכול לומר אילו הייתי יודע שהוא היה שם לא הייתי זורק את האבן, אבל בשונא ודאי ברור לנו שאם היה יודע שהוא שם היה שמח לדבר.
ורבי שמעון אומר יש שונא. כלומר יש שונא דחשבינן ליה קרוב למזיד כתנא קמא, ויש שונא שיש לו דין של שאר אדם שאינו שונא, כגון דניכר לכל שבאונס בא לידו. ומפרש בברייתא דנפקא חבל גולה דרגלים יש לדבר שלא לדעת הרג, נשמט החבל מידו דיכולין לומר לדעת השמיט החבל מידו והרג אינו גולה, כלומר דלא סגי ליה בגלות, אבל באוהב נפסק החבל אינו גולה דאונס חשבינן ליה.
להיכן גולין לערי מקלט. והן ששה, שלשה בעבר הירדן בנחלת ראובן (עד) [וגד] וחצי שבט המנשי דכתיב [דברים ד'] את בצר במדבר ואת ראמות בגלעד ואת גולן בבשן. ושלש בארץ כנען חברון ביהודה, שכם בהר אפרים, קדש בהר נפתלי.
ולא היו בעבר הירדן קולטות. אע"פ שהבדילן משה רבינו תחלה. ובגמרא מקשי, בעבר הירדן דליכא אלא שני שבטים תלת ובארץ כנען שהן תשעה שבטים ופלגא תלת, ומשני אין בגלעד שכיחי רוצחים, כלומר שהיתה ארץ יער וכל השבטים עוברים שם לחטוב עצים, ומזדמן להם כי האי מעשה, הילכך הוצרך לעבר הירדן נמי תלת. וחוץ מאלו הששה היו שם עוד (מ"ח) [מ"ב] עיר אלא יש הפרש ביניהם, שהללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, אם נזדמן לו לרוצח שנכנס שם בברחו ולא היה יודע שעיר מקלט היא, שאינו ניצל אלא בשש הערים הנזכרים.
ומכוונין להם את הדרכים מזו לזו. כלומר שלא יהא בהם שום מכשול, לא עצים ולא אבנים ולא אילנות. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים. שמא ימצאנו הגואל בדרך, ואם רוצה להרגו ידברו אליו דבשוגג היה המעשה ויהיה נהרג עליו. ר' מאיר אומר אינו צריך לתלמידי חכמים להתרות בו, שאף הוא יהיה לרוצח מדבר על עצמו דבשוגג היה. ובברייתא [י' ע"ב] תני אמרו לו הרבה שליחות עושה, כלומר יותר ישמע לעצה שנותנין לו שני תלמידי חכמים שלוחי בית דין משישמע לדברי הרוצח, על כן אין לנו לפשוע בדמו וצריך שנמסור לו שני תלמידי חכמים.
רבי יוסי ב"ר יהודה אומר אחד שוגג ואחד מזיד וכו'. ר' אומר מעצמן היו גולין שם בין שוגגין בין מזידין שהיו סבורין שקולטין אפילו למזיד, [ו]הם אינם יודעים דבשוגג קולטין במזיד אין קולטין אלא נידונין בעשרים ושלשה. ואם נודע שבשוגג עשו מחזירין אותן, שנאמר [במדבר ל"ה] והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה.
<h2>דף י.</h2>
תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר [דברים ד'] וחי (עמך) עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא, ובתורה כתיב [שם ל'] כי הוא חייך ואורך ימיך, חייך בעולם הזה ואורך ימיך לעולם הבא.
מכאן שלא ישנה אדם אלא לתלמיד הגון. דדילמא אותו תלמיד כיון שאינו זריז ומדקדק במצות יזדמן שיהרוג אדם ויצטרך הרב לגלות שם. ואפילו היה לו בעיר מקלט אדם חכם שיוכל ללמדו אפילו הכי מגלין שם רבו, לפי שאין אדם זוכה ללמד מכל אדם. ואותו הרב שהיה חפץ בו ויודע בו שהוא מברר לו טעמי דינין והמצות כרצונו, אותו ראוי שנגלה אותו שם עמו, כדי שילמוד ממנו יותר מכל אדם.
<h2>דף יא.</h2>
אחד משוח בשמן המשחה וכו'. מרובה בבגדים, (משנכנס) [משנגנז] שמן המשחה היה נכנס כהן גדול בכהונה גדולה בלבישתו שמונה בגדים, שהן חשן ואפוד ומעיל [וציץ] שהן יתירים על ארבע של כהן הדיוט שהן כתונת מכנסים מצנפת ואבנט, ומשעה שלבשם שוב אינו רשאי לעבוד עבודה בפחות מכל אלו שמונה ואם עבד עבודתו מחוללת. ואחד שעברה משיחתו, דהיינו סגן הממונה לכהן גדול ביום הכיפורים שאם יארע שום טומאה יכנס תחתיו, ולאחר יום הכפורים ראשון חוזר לעבודתו שהרי כל מצות כהונה גדולה עליו. ואלו ג' כהנים גדולים הם מחזירין את הרוצח במותן, דתלתא הכהן הגדול כתיבי בפרשה. אבל חד לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן לא דריש כיון דלא כתיב ביה גדול, ור' יהודה דריש ביה לרבות משוח מלחמה שיש לו קצת גדולה.
לפיכך אימותיהן של כהנים (אלו) גדולים וכו'. כדי שלא יתפלל[ו] על בניהם שיענשו, שאם לא היו מוחלין להם מייתי, לפי שהיה [להם] לבקש רחמים על דורן שלא יבא חטא על ידן לא בשוגג ולא במזיד, שאם התפללו היה נשמעת תפלתן כדכתיב [תהלים קמ"ה] קרוב [ה'] לכל קוראיו וגו'.
<h2>דף יא:</h2>
נדוי על תנאי. אפילו עושה על עצמו ואפילו קיים התנאי צריך הפרה, דכתיב [בראשית מ"ג] וחטאתי לך כל הימים. דזהו שנדה עצמו בעולם הבא וקיים התנאי, שהרי לא קרהו אסון לבנימין ולא נתעכב במצרים יותר מהם והעמידו לפני יעקב בארץ גושן, ואעפ"כ נתקיים בו הנדוי שהרי היו עצמותיו מגולגלין בארון, כדכתיב [דברים ל"ג] יחי ראובן ואל ימות, וכי היה מתפלל משה שלא ימות ראובן והלא כבר מת, אלא ודאי היה מתפלל שיהיה שלדו קיימת ושלא יהיו העצמות והאיברים מתפרקין זה עם זה, שיעמוד כאדם חי ואל יעמוד כאדם מת בעבור אותו עון שבלבל יצוע אביו ונענה. וכשראה שנענה התחיל להתפלל על יהודה שהיו עצמותיו מגולגלין, כלומר שלדו [אינה] קיימת, ואמר [שם] וזאת ליהודה בתמיה, ומדסמך תפלה דיהודה לתפלה דראובן משמע שעצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון, ואמר משה רבינו מי גרם לראובן שיודה על מעשה בלהה והוציא (שאם אחת) [שאר אחיו] מן החשד יהודה, שלמד ממנו שלא נתבייש לומר צדקה ממני. וזאת ליהודה, כלומר לא יהא שלדו קיימת כראובן, וכן כל עצמות שאר השבטים שלדן קיימת וכולן יצאו ממצרים כדכתיב [שמות י"ג] והעליתם את עצמותי מזה אתכם, עם עצמותיכם. ועוד אפשר שכל השבטים היו מושבעים להוציא עצמות יוסף עמהם והיו מניחין עצמות אבי אביהם.
עאל איבריה לשפא. כלומר נכנסו עצמותיו למקום חבורם ששופו ממנו כמו דשף מדוכתיה [חולין מ"ב ע"ב]. ואם תאמר הא מעשה דראובן קדים ממעשה דיהודה, דמעשה דראובן הוה כשמתה רחל בשובו מבית לבן והכניס שפחתו באהל רחל, וכשראה שחיבב שפחת רחל יותר מלאה עמד ובלבל מטתו, ולא היה יוסף באותו הזמן כי אם בן שש שנים שעבד בעבור צאנו, ומעשה דיהודה אחר שהיה יוסף בן שבע עשרה שנה, כשנמכר לישמעאלים על ידי שלא מיחה במכירת יוסף כמו שמיחה בהריגתו הורידוהו אחיו מגדולתו. יש לומר אמת הוא שקודם הרבה היה ובכל אותן הימים לא רצה להודות והיו (אחד) [אחיו] נחשדים עמו, וכשראה במעשה תמר שלא בוש לומר יהודה צדקה ממני, עמד ראובן מיד והודה שהוא בלבל מטות אביו והוציא אחיו מאותו חשד.
נגמר דינו ומת כהן גדול וכו'. כלומר נגמר דינו לגלות ולא הספיק לילך אל עיר מקלטו עד שמת כהן גדול אינו גולה, דחשבינן ליה כאילו הלך לשם מק"ו, ומה שגלה כבר חוזר במיתתו כ"ש מי שלא גלה שם שלא יצטרך לגלות. ולא מצי למימר דלא דאמי דמי שגלה שם גלותו מכפרת עליו, אבל זה שלא גלה לא נתכפר עונו, דהא פשיטא לן שאין עיקר הכפרה כי אם מיתת כהן גדול ולא גלות, שאם היה גלות מכפרת היה לו לשוב לסוף יום או יומים בלא מיתת כהן גדול, אלא לאו ש"מ כי מיתתו של כהן גדול היא כפרתו, הילכך יש לנו לדון ק"ו.
אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול. כלומר בשעה שרצח היה שם כהן גדול וקודם שנגמר דינו משחו כהן גדול אחר תחתיו, ראוי שיחזור במיתת זה השני כיון שנמשח קודם שנגמר דינו, דכתיב [במדבר ל"ה] וישב (שם) [בה] עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו, וכי הרוצח משח כהן גדול, אלא הואיל (כ)אשר משח קרא יתירא הוא, אתא לאשמועינן שאם נמשח בימיו בשעת גמר דין אע"פ שלא נמשח קודם ההריגה חוזר במיתתו. ומפרש בגמרא טעמא מאי תלה הכתוב במיתתו של זה, [הרי] לא היה לו לבקש רחמים על דורו שלא יכשל שהרי עדיין לא ראוי לכך ולא פנוי לכך, ומשיב שהרי היה לו לבקש רחמים על זה הרוצח שיגמר דינו לזכות, כלומר שיגמרו הדין עדה המצלת ברוב ראיותיהן. אבל במיתת הראשון אע"פ שהיתה הרציחה בימיו אינו חוזר, דהא לא נגמר דינו לגלות עדיין ואין מיתה מכפרת עליו אלא אחר גמר דין.
נגמר דינו בלא כהן גדול. כלומר שלא הסכימו עדיין מי יעמוד לשרת תחתיו, ולאחר גמר דין משחו אחר תחתיו אינו זז משם לעולם, דבמיתת ראשון שהיא בשעת רציחה אינו יכול לחזור דהא לא הוה בשעת גמר דין, ובמיתת שני [לא], דהא לא הוה נמי בשעת גמר דין, וזה לא נמשח בימיו דהיינו קודם גמר דין, שהרי לא היה לו לבקש רחמים על דינו שיגמר לזכות.
ההורג כהן גדול. איכא דמפרשי דלא מינו כהן גדול אחר עד שנגמר דינו, ונמצא דמקרי נגמר דינו בלא כהן גדול. ואיכא דמפרשי דאפילו מינו כהן גדול אחר תחתיו ונגמר דינו בפני זה כהן שני אינו זז משם לעולם, מפני שאבד הוא עצמו כפרתו.
[וכהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם]. וכהן גדול שהרג נמי חוזר במיתת[ו] (כהן) אם גלה שם, כלומר שקוברין אותו בעיר אחוזתו ולא בערי מקלט. אבל אינו יוצא משם עד שימות הוא עצמו אע"פ שמת בימיו משוח מלחמה לר' יהודה ומשוח שעברה משיחתו אליבא דרבנן, דלא שבקינן מיתה דידיה ונקטינן בדין מיתת אחרים.
ואינו יוצא משם לא לעדות מצוה. כגון עדות החודש. ואם מת שם נקבר שם דכתיב [במדבר ל"ה] אשר נס שמה, שם תהא מיתתו וקבורתו אם הוא מת קודם אחד מן הכהנים הנזכרים. תאנא לאחר מיתת הכהן הגדול מחזירין עצמותיו אל קבורת אבותיו, דאמר קרא [שם] ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, אי זו ישיבה שבארץ הוי אומר זה קבורה.
כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולטת. תחומה דכתיב [במדבר ל"ה] ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'. ואין רשאי גואל הדם להרגו שם ואם הרגו נהרג עליו.
רוצח שגלה לעיר מקלט ויצא חוץ לתחום העיר וכו'. רשות ביד גואל הדם להמיתו לרוצח, ושאר כל אדם אין רשאין להרגו לרוצח, אבל אם הרגוהו אין חייבין עליו מיתה. ור' יוסי הגלילי סבר ורצח גואל הדם את הרוצח מצוה כאילו כתיב ורצח שמצוה לרצחו, וכי כתיב בסיפא דקרא אין לו דמים אאיניש אחרינא קאי, דאע"פ שאין מצוה עליו להרגו אבל אם הרגו אין נהרג עליו דרשות היא. ור' עקיבא סבר ורצח גואל הדם את הרוצח רשות מדלא כתיב ירצח ביו"ד, אבל אדם אחר אינו רשאי להרגו ואם הרגו איסורא עבד ומ"מ אין לו דם, והיינו דאמרינן בברייתא ושאר כל אדם אין חייבין עליו.
<h2>דף יב.</h2>
אילן שעומד בתוך התחום וכו'. אילן שהיה עומד עיקרו בתוך התחום של עיר מקלט, דהיינו בתוך אלפים אמה ונופו נוטה חוץ לתחום, [או עומד חוץ לתחום] והנוף נוטה בתוך התחום, כיון שהגיע הרוצח בעיקר האילן האילן קולטו מיד, כמו שאם היה עומד תחת הנוף דשדינן עיקרו בתר נופו. וכן נמי אם האילן עומד בתוך התחום והנוף נוטה חוץ לתחום, אפילו הרוצח עומד תחת עיקר האילן רשאי גואל הדם להרגו, דשדינן עיקרו בתר נופו בין לקולא בין לחומרא.
<h2>דף יב:</h2>
רוצח שגלה וכו'. כלומר שגלה שם לעיר מקלט בשביל רציחה שעשה והרג פעם אחרת בשגגה [ב]עיר מקלט, גולה משכונה זו שהרג שם לשכונה אחרת ועומד בה עד מות הכהן הגדול, לפי שבעיר אחרת אינו יכול לגלות דשמא ימצאנו גואל הדם מן הראשון ויהרגנו, כדכתיב [במדבר ל"ה] אם יצוא יצא הרוצח מחוץ לגבול עיר מקלטו אשר נס שמה וגו' אין לו דמים. אבל בן לוי בערי מקלט והרג שם רשאי לצאת מאותה העיר ויגלה לעיר מקלט אחרת, ותניא בן לוי גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו פלכו קולטו, דהיינו משכונה לשכונה דכתיב [שם] כי בעיר מקלטו ישב עיר שקלטתו כבר, כלומר בעיר שהיה דר שם.
רוצח שגלה לערי מקלט וכו', ורצו לכבדו בשביל חכמתו, [י]אמר להם רוצח אני ואיני ראוי לנהוג בי כבוד הואיל ואירע זה המעשה בידי, דכתיב [דברים י"ט] וזה דבר הרוצח שיודיעם שרוצח הוא. ואם אמרו לו אעפ"כ אנו רוצים לנהוג בך כבוד יקבל מהם הכבוד, שהרי כבר הודיעם ועשה מה שמוטל עליו לומר דכתיב וזה דבר הרוצח דיבור לחודיה.
<h2>דף יג.</h2>
מעלין היו שכר ללוים. כלומר שכר היו מעלין הרוצחים ללוים כשגולין לערי מקלט בשביל אותם הבתים שדרין בהם, דסבר ר' מאיר דלגמרי נסתלקו השבטים מהם שזיכום לעיר מקלט ולא נשאר בהם שום זכות בגוף הקרקע אלא לקליטה לחוד כדכתיב [במדבר ל"ה] למקלט מגואל ולא לדבר אחר, וכל גוף הקרקע מן הלוים היה הילכך דין הוא שיעלו שכר ללוים. ור' יהודה סבר כיון דכתיב למקלט לכם לכל צרכיכם משמע, שלא נסתלקה כלל זכותם מהם, הילכך אין נותנין שכר ללוים (דבשביל) [דבשל] עצמן הם דרים. ובגמרא מוקים פלוגתייהו באותן ארבעים ושתים עיר דלא כתיב בהו לכם בהדיא אלא ועליהם תתנו [שם], דר' מאיר דריש ועליהם תתנו לקליטה לחודה ולא לשאר הנאה, ור' יהודה מדמי להו (לגברי) [לגמרי] דכי היכי דבשש ערי מקלט לדברי הכל לכל צרכיכם דהא כתיב בהו לכם.
חוזר היה לשררה שהיה בה וכו'. כלומר כשחוזר במיתת כהן גדול ראוי שישוב לשררה וגדולה שהיתה לו קודם שגלה, אע"פ שאירע לו עון כזה. ואם לא היו רוצין לכבדו ולנשאו כבראשונה יכול להכריחם, מה שאין כן בעודנו עומד בעיר מקלט שאם רצו לכבדו יקבל מהם ואם לאו אינו ראוי לבקש שררה, אבל הכא כיון שנתכפר עונו הרי הוא כאילו לא חטא, והיינו דכתיב [במדבר ל"ה] ישוב [הרוצח] אל ארץ אחוזת[ו] (אבותיו ישוב), וגמר שיבה שיבה מעבד עברי דכתיב ביה תרי קראי [ויקרא כ"ה] ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב, אחד שרשאי לחזור ולעמוד עם בני משפחתו, והשני שחוזר לשררה שהיה לאבותיו המוחזקין בה. ובברייתא תני פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה נמי בעבד עברי כשיוצא ביובל, אם חוזר לשררה שהחזיקו בה אבותיו אם לא, כיון שביזה וגינה כל משפחתו כשמכר עצמו לעבד עברי, דר' מאיר מוכיח שחזר לשררה שהוחזקו בו אבותיו (ו)[ד]כתיב ביה תרי קראי ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב, וגמר שיבה שיבה דכתיב בגולה משיבה דכתיבא בעבד עברי, מה התם מפורש שחוזר מריבוי תרי קראי אף הכא נמי בגולה חוזר לשררותו.
אלו הן הלוקין וכו', הבא על אחותו וכו'. (אלא) [אלו] לאו דוקא דתנא ושייר לוקין טובא, אלא תנא חייבי כריתות לאשמועינן דיש מלקות (מ)[ב]חייבי כריתות, ולא אמרינן לאו שניתן באזהרת כרת היא ולא לקי, כי היכי דאמרינן דבחייבי מיתת בית דין ליכא מלקות, דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. ותנא אלמנה וגרושה לאשמועינן באלמנה וגרושה חייב עליה משום שני שמות אע"פ שהיא גוף אחד. ותנא טבל (ל)[ו]מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו דלא מפרש לאו דידהו בהדיא, וכן הקדש שלא נפדה, ואידי דתנא הקדש תנא מעשר שני בהדייהו דתרוייהו מלקות דידהו משום דמחוסרי פדיה, וכן ברובן יש דבר חדש.
הבא על אחותו וכו'. והוא שהתרו בו למלקות, דהכי תנן [כ"ג ע"א] כל חייבי (מיתות) [כריתות] שלקו נפטרו מידי כריתתן במלקות.
ממזרת ונתינה לישראל. ונתינים הם גבעונים דכתיב בהו [יהושע ט'] ויתנם יהושע, ולהכי קרי להו נתינים, והיו משבע אומות, ועובר משום [דברים ז'] לא תתחתן בם.
אלמנה וגרושה חייב עליה משום שני שמות. כלומר כהן גדול שבא על אשה אחת שהיא אלמנה וגרושה, אע"פ שהיא גוף אחת עובר על אותה ביאה משום שני שמות, ולוקה שתי מלקיות, דהא כתיב [ויקרא כ"א] אלמנה לא יקח וגרושה לא יקח. אבל כהן הבא על אשה אחת שהיא גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת, דחלוצה לא כתיב בתורה אלא חלוצה מגרושה נפקא לן, דכי היכי דאם הויא גרושה תרי זימני אינו לוקה אלא אחת הכי נמי בגרושה וחלוצה.
הטמא שאכל את הקדש. כלומר הטמא שאכל בשר קדש לוקה, ובגמרא מפרש היכן אשכחן ביה לאו ומביא בכל קדש לא תגע [ויקרא י"ב], ומוקמינן ליה לאוכל מדכתיב בסמוך ואל המקדש לא (יבוא) [תבוא], מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה, ואי (בגניבה) [בנגיעה] לא הוה ביה נטילת נשמה, אלא ודאי באוכל מיירי והוציאו בלשון נגיעה ללמד נגיעה מאכילה.
והבא למקדש בטומאה לוקה. אם התרו בו למלקות, דכתיב [במדבר ה'] ולא יטמאו את (מקדשיהם) [מחניהם]. והאוכל חלב. בהתראת מלקות לוקה, כדכתיב [ויקרא ג'] כל חלב וכל דם לא תאכלו. והאוכל נותר ופיגול בהתראת מלקות לוקה, כדכתיב בפרשת ואתה תצוה [שמות כ"ט] ואם יותר וגו' לא יאכל כי קדש הוא. ופיגול נמי אע"פ דלא כתיב ביה בהדיא לאו, הא גמרינן חלול חלול מנותר, מה נותר ענש והזהיר אף פיגול ענש והזהיר. והטמא, כלומר טהור שאכל בשר קדש טמא לוקה בהתראת מלקות. [והשוחט ומעלה] בחוץ שמקריבו על גבי במה ולא על גבי מזבח, אם התרו בו למלקות לוקה. שוחט בחוץ לוקה דכתיב [ויקרא י"ז] אשר יעלה עולה או זבח, ואיתקש העלאה לזביחה [זבחים ק"ו ע"א], מה בזביחה לחוץ ענש והזהיר אף בהעלאה לחוץ ענש והזהיר. והאוכל ביום הכפורים או העושה בו מלאכה, דאע"ג דלא אשכחן אזהרה באכילה, הא גמרינן [יומא פ"א ע"א] אכילה ממלאכה, מה מלאכה ענש והזהיר אף באכילה ענש והזהיר. והמפטם את שמן המשחה לצרכו לוקה, כדכתיב [שמות ל'] ובמתכנתו לא (תעשה לכם) [תעשו כמהו]. והמפטם הקטרת לצרכו לוקה, דכתיב [שם] והקטורת אשר תעשה במתכנתה. והסך בשמן המשחה, כדכתיב [שם] על בשר אדם לא ייסך.
אכל נבילות וטריפות. כלומר אכל נבילה לוקה דכתיב [דברים י"ד] לא תאכלו כל נבילה, טריפה דכתיב [שמות כ"ב] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. או האוכל שקצים ורמשים לוקה כדכתיב [ויקרא י"א] ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ.
אכל טבל לוקה. בגמרא [ט"ז ע"ב] נפקא ליה מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' [דברים י"ב], ר"ל לא תוכל לאכול מן התבואה עד שתפריש ממנו מה שחייבתי לך לתת בשעריך, דהיינו מעשר עני דכתיב ביה [שם כ"ו] ואכלו בשעריך ושבעו, וכ"ש אם לא הפריש ממנו כלל (לא) תרומה ומעשר ראשון. ולוי שאכל מעשר ראשון שלא ניטלה תרומת מעשר מן המעשר לוקה דטבל הוא לו.
והאוכל מעשר שני שלא נפדה חוץ לירושלים לוקה, כדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. והאוכל הקדש שלא נפדה לוקה. דגמרינן קדש קדש ממעשר.
כמה יאכל מטבל ויהא חייב וכו'. והוא הדין לכולהו דקא חשיב במתניתין וחדא מינייהו נקט. ר' שמעון אומר בכל שהוא. דסבירא ליה בכל שהוא לענין מלקות. אי אתם מודים לי באוכל (נבלה) [נמלה] כל שהוא חייב חמש כדלקמן [ט"ז ע"ב]. מפני שהיא כברייתה. שלא נחסר ממנה אפילו אבר אחד ממה שנברא עמה. אמר להם אף חטה אחת לא נחסר ממנה דבר. ובגמרא מוכח שה"ה דאמר ר' שמעון בקמח אע"פ שאינה כברייתה דכל שהוא למלקות, והא דאמר להם חטה אחת כברייתה לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי לא שנא חטה שהיא כברייתה ולא שנא קמח חייב, אלא לדידכו אודו לי מיהא דחטה נמי הוי כברייתה ודמי לנמלה, ואמרי ליה רבנן לא דמי דבר זה שיש לה נשמה חשובה אבל חטה לא חשיבא.
<h2>דף טו:</h2>
גמרא. תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מצוה [לא תעשה] שיש בה קום עשה, כגון שילוח הקן דכתיב [דברים כ"ב] לא תקח האם על הבנים, וכתיב [שם] שלח תשלח את האם ואת הבנים וגו', קיים עשה שבו כגון ששלחה פטור ממה שעבר על הלקיחה, בטל עשה שבה, כלומר בטל אותה בידים בענין שלא יוכל לקיימו כגון ששחטה חייב על לא תקח ולקי עליה. והקשה לו ר' יוחנן רישא אסיפא, דמשמע רישא טעמא דכי שלחה הוא דמפטר הא לא שלחה אע"פ שלא שחטה הוא אלא שמתה מאיליה חייב והדר תני ביטל עשה שבה חייב, משמע טעמא דשחטה הוא בידים הוא דמיחייב מלקות הא אם מתה מאיליה מיפטר, ואמר [לו] תפוס דייקות דרישא בידך שהוא חומרא דאפילו לא בטלו בידים כיון דלא קיימו אחר כן חייב מלקות.
<h2>דף יז.</h2>
האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם. כלומר כהן שאכל בכורים עד שלא קרא עליהם הישראל מקרא הבכורים כדכתיב [דברים כ"ו] וענית ואמרת לוקה, דכתיב [שם י"ב] לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידיך, ואמרינן ותרומת ידיך אלו הבכורים דכתיב הכא ידיך וכתיב בבכורים [שם כ"ו] הטנא מידך, מה ידיך האמור להלן בבכורים אף ידיך האמור הכא בכורים, וקאמר רחמנא לא תוכל.
או האוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים, או האוכל קדשים קלים חוץ לחומה לוקה, דהכי דרשינן ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו לא תאכלו.
או האוכל מעשר שני חוץ לחומה לוקה, דכתיב [דברים י"ב] לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו'. ואם תאמר למה לי למהדר ולמתני מעשר שני חוץ לחומה הא תנא לעיל מעשר שני והקדש שלא נפדו, ומתרץ בגמרא [י"ט ע"ב] רישא במעשר שני טמא וגברא טהור וקא אכיל ליה אפילו בירושלים בלא פדייה, דכתיב [דברים י"ד] לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה דכתיב [בראשית מ"ג] וישא משאות מאת פניו אליהם והיינו שנטמא, וקאמר וצרת הכסף שאפילו בירושלים יכול לפדותו, ומי שאוכל בלא פדייה לוקה עליה משום טומאה דכתיב [דברים כ"ו] לא בערתי ממנו בטמא, בין שאני טמא והוא טהור בין שהוא טהור ואני טמא. סיפא במעשר שני והוא טהור וגברא טהור, וקא אכיל ליה חוץ לחומה בלא פדייה, ומיחייב משום לא תוכל לאכול בשעריך.
השובר העצם בפסח טהור לוקה, דכתיב [שמות י"ב] ועצם לא תשברו בו. אבל המותיר בפסח אע"פ שהוא טהור אינו לוקה דהא ניתק לעשה, דכתיב [שם] לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, כלומר אם עברת על המצוה הזאת שרוף אותו נותר ותיפטר. והשובר בטמא אינו לוקה, דכתיב ועצם לא תשברו בו, ודרשינן [פסחים פ"ג ע"א] בו בכשר ולא בפסול.
הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר לוקה משום דעבר על לא תקח האם על הבנים [דברים כ"ב]. ואינו משלח, כלומר אינו צריך לשלוח האם שהרי לא יועיל כלום, כלומר שלא יפטר מאותו מלקות בשביל השילוח, דקסבר ר' יהודה דהא שלח תשלח לא הוי לאו שניתק לעשה, (אבל) [אלא] שלח מעיקרא משמע, כלומר דהכי קאמר קרא שלח תשלח כדי שלא תקח האם על הבנים, והוה ליה כלאו שקדמו עשה דלוקין עליו. וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה. כלומר אע"פ שעבר על לא תקח האם על הבנים, כי משלח איפטר ליה מאותו מלקות דאותו שילוח מתקן הלאו, דלא תעשה הניתק לעשה, הרי זה הכלל כל לא תעשה שיש בו קום עשה, כלומר שניתק לעשה הוא ואין לוקין עליו עד שיעבור על לא תעשה, אבל אי משלח ליה אינו לוקה.
<h2>דף כ.</h2>
הקרח קרחה בראשו. כלומר תולש בידו שער ראשו או זקנו על מת. ובקרחה תרי לאוין כתיבי, חד בכהנים דכתיב [ויקרא כ"א] לא יקרחו קרחה בראשם, וחד בישראל דלא תשימו קרחה בין עיניכם למת [דברים י"ד]. והמקיף פאת ראשו. בין על מת בין שלא על מת, מדכתיב [ויקרא י"ט] לא תקיפו פאת ראשכם. וכן המשחית פאת זקנו אפילו שלא על מת, דכתיב [שם] ולא תשחית את פאת זקנך. והקפת הראש מקרי מי שמשחית (צעדיו) [צדעיו] בתער שקורין בלעז פילוטש, ואותן שערות יוצאות חוץ לראש, והוא יטול אותן שערות שבצדעין וישוה הצדעין עד שלא יהיה בהן שער כמו בפדחתו דהיינו מצח וכמו לאחורי אזנו שאין בהן שער כלום. ודוקא בתער אבל במספרים שרי, דהא לית בהו השחתה שהרי ניכר השער מבחוץ. בין בזקן בין בראש אינו חייב במספרים, אע"ג דכתיב [שם כ"א] ופאת זקנם לא יגלחו אפילו הכי לא מיחייב במספרים, (אע"ג) דילפינן פאת מזקן דכתיב ולא תשחית את פאת זקנך, דמשמע לא אסר אלא השחתה ולא גילוח, כלומר דתרוייהו בעינן גילוח שיש בה השחתה.
השורט שריטה אחת על המת. דהיינו בין ביד בין בכלי, ששורט בצפרני ידיו בין בפניו בין בשאר בשרו חייב, דכתיב [ויקרא י"ט] ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. שרט שריטה אחת על חמשה מתים. דכתיב לנפש, לחייב על כל נפש ונפש. אי נמי חמש שריטות על מת אחד חייב על כל אחת ואחת, דכתיב ושרט לנפש ולא כתיב ולא תשרטו, משמע לחייב על כל שרט ושרט.
וחייב על הראש שתים. דהא יש לראש שתי פיאות (דהיינו שתי פיאות) דהיינו שתי צדעין וכל אחד ואחד מקרי פאה. וחייב על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן. לפי שבכל לחי יש בו שתי עצמות וכל עצם ועצם איקרי פאה, ואחת מלמטה דהיינו שיבולת זקן והוא יש בו עצם חמישי בפני עצמו שקורין בלעז מונטין והוא פאה. ר' אליעזר אומר אם נטלן כולן בבת אחת אינו חייב אלא על אחת (מהן), [ממאי] דכתבינהו רחמנא בחד לאו אהני דלא ליחייב אלא חדא כיון דלא עביד זה אחר זה. ואינו חייב עד שיטלנו בתער, כמו שמפורש למעלה. ור' אליעזר פליג דסבר דמלקט ורהיטני נמי גילוח עבדי, כלומר שאין מעבירין את שורש השער לגמרי, וגילוח שיש בו השחתה הוא כמו שהוא בתער.
(ואינו היא תער) [ואינו חייב עד שיטלנו בתער]. כלומר שנשאר קצת משורש השער בתוך הבשר אבל אינו בולט מבחוץ כמו שבולט במספרים. ובמלקט וברהיטני פטור, לפי שאינו דומה לגילוח שהרי שורש השער תולש מבפנים הבשר, והכי אמרינן לקמן [כ"א ע"א], וכל שכן במספרים.
יכול אפילו קרח אפילו ארבע וחמש קרחות וכו'. מוקים לה בגמרא בחדא התראה, וכגון [דסך] חמש אצבעות נשא ועשה בחמש אצבעותיו חמש קרחות בבת אחת, ואשמעינן קרא דחשבינן ליה כאילו הוה התראה לכל קרחה וקרחה וחייב חמש, שאם עשה בזה אחר זה ובחדא התראה לא הוי מיחייב אלא חדא, דאי בשתי התראות למה לי קרא פשיטא דחייב על כל אחת ואחת. בראשם מה ת"ל. דודאי יודע אני שאין קרחה אלא בראש שהוא מקום שער ואין דרך בני העולם לקרוח אלא בראשם, לפי שנאמר בישראל [דברים י"ד] לא תתגודדו ולא תשימו קרחה [בין עיניכם למת, יכול לא יהו חייבין אלא] על בין העינים [בלבד], דהיינו מקום שיש בו שער בראש סמוך לפדחתו ת"ל בראשם דכתיב בכהנים [ויקרא כ"א] לא יקרחו קרחה [בראשם] ופאת זקנם לא יגלחו. ובכהנים אינו מפורש אי קאסר קרא בין על מת בין שטבעה ספינתו בים. איזהו גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. כלומר שאין נראה שער על גבי הבשר, והיינו כמין השחתה ואין עוקרין השערות מעיקרן כמו שעושין במלקט ורהיטני והיינו כמין גילוח.
<h2>דף כ:</h2>
כדי שיראה מראשו. כלומר שיראה מבשר הראש ערום בלא שער. כגריס. שישאר מקום הקרחה ערום כשיעור גריס של פול. זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו. אחורי אזניו אין שער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע [יש שער] ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו למדת אחורי אזנו ופדחתו, זהו המקיף סוף הראש. מסייע. מזמין השערות למקיף. [לשון הרי"ף מנזיר נ"ז ע"ב] ומאן דמקיף לכוליה רישיה. כלומר בתער. ומאן דמקיף לקטן חייב. אע"ג דהוא לאו בר מצוה מיחייב (משום לא ילבש גבר) מי שמקיפו.
[לשון הרי"ף מנזיר נ"ח ע"ב] המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה. משום לא ילבש גבר שמלת אשה [דברים כ"ב], דמתרגמינן לא יתקן גבר בתקוני איתתא. אלא כי אמר רב במספרים. ומותר אפילו בית השחי ובית הערוה אפילו כעין תער שמניח בסמוך לבשר אפילו הכי מותר, אבל בתער אפילו בשאר איברים אסור מדרבנן, ובית השחי ובית הערוה אסור מן התורה. ור' יוחנן פליג ואמר דמעביר בית השחי ובית הערוה אסור מן התורה אפילו במספרים, ולוקה מכת מרדות מדרבנן.
[לשון הרי"ף מנזיר נ"ט ע"א] מהו להקל. כלומר בית השחי ובית הערוה אפילו במספרים, אמר ליה אסור, דסבירא ליה לרבינו הקדוש כר' יוחנן. כל זמן שהוא גדל. כלומר כל צרכו נושר מאיליו. מהו לחוך. כלומר נזיר מהו לחוך בבית השחי כדי שיהא משירו בידים, אמר ליה אסור. בבגדו מאי. מהו לחוך כנגד בית השחי כדי שיהא נושר על ידי חיכוך, אמר ליה מותר, הואיל ואינו נוגע בשער אלא בבגדו. איכא דאמרי הכי מיבעיא ליה בתפלה בבגדו מאי. כלומר בכל אדם שאינו נזיר מיירי, כלומר המתפלל מהו לחוך בבגדו כדי שיהיו כנים ופרעושים נופלים ממנו הואיל ואינו נוגע בבשרו, אמר ליה אסור. ולית הלכתא כוותיה. הואיל ואינו נוגע בבשרו מותר. לחוך מלשון שור המתחכך בכותל.
[ת"ר] פאת זקנו סוף זקנו שבולת הזקן. והן חמש פאות יש לו לזקן אחת למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ושם נקרא פאה בחודו שבולט לחוץ ששם מתחלת הזקן, וכל מה שלמעלה עד הצדעה בכל פאת הראש הוא ושתי השבולת כל אחד מהם לסוף לחי נקרא פאה, ואחד מלמטה שער שבשבולת באמצע הסנטר מונטול. ואינו חייב עד שיטלנו בתער.
<h2>דף כא.</h2>
המסרט בכלי. כלומר על מת חייב. לא קאמר המגדד בכלי כדכתיב [מ"א י"ח] ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים, לאשמועינן דשם שריטה שייך בכלי. שריטה וגדידה אחת היא. כלומר ענין חבור[ה] הן ועל מת, אלא ששריטה ביד וגדידה בכלי. והמשרט ביד יש לו להתרות בו משום לא תתגודדו, וקשיא לשמואל דאמר דתרויהו בין ביד בין בכלי, דמדקאמר המשרט בכלי ולא קאמר המגדד מכלל דשריטה שיכא נמי בכלי כגדידה, ומשני הוא דאמר כר' יוסי, כלומר שמואל כר' יוסי סבירא ליה.
הכותב כתובת (קרקע) [קעקע] לוקה. כלומר אם כותב בדיו ובכל דבר שהוא רושם כגון קומוס וקנקנתום על גבי בשרו, אחר שקעקע עורו הניח דיו באותה שריטה ונראית ונכרת שם זמנים רבים, אבל אם כתב על העור ולא שרט עורו לא בצורת אותיות אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע, כלומר דתרוייהו בעינן. ואינו חייב עד שיכתוב על אותה שריטה את השם. מפרש בברייתא שם עבודה זרה, ואזהרתיה משום (דהכא) [דכתיב] אני י"י ולא אחר, דאי לא כתב בו שם דלא לקי, אבל איסורא איכא מפני שנראה ככותב על בשרו.
נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו וכו' אינו חייב אלא אחת. כלומר על אותו כוס שהיה סמוך להתראה אבל על האחרים לא, דמצי למימר אשתלאי כלומר שכחתי שהיה אסור, אבל אם התרו בו על כל כוס וכוס חייב על כל אחד ואחד. וכן הדין לכל איסורי נזיר דהיינו גילוח שער וטומאת מת, וכן לכל איסורין שבתורה כגון לבישת כלאים ובנבילה וטריפה. [אמרו לו אל תלבש אל תלבש] והוא פושט ולובש. מפרש בגמרא לאו לובש ממש, כלומר לא תאמר דבפושט לגמרי ולובשן אחר כן הוא דחייב על כל לבישה ולבישה דהא קא עביד מעשה, אלא אפילו שיעמוד לבוש מן הכלאים אחר התראה שיעור כדי לפשוט וללבוש ארבעה או חמשה פעמים חייב על כל אחת ואחת, אע"ג דלא קעביד מעשה השתא אלא שעומד לבוש. וה"ה אם היה עומד בבית הקברות ונשתהא שם שיעור שהיה יכול לצאת משם ארבעה או חמשה פעמים, דחייב על כל אחת ואחת כיון שהתרו בו על כל שהייה ושהייה.
<h2>דף כא:</h2>
יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. החורש בשור ובחמור יחדיו (ו)עובר משום [דברים כ"ב] לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. והם מוקדשין (ו)עובר על לא תעבוד בשור של הקדש, ועל לא תעבוד בחמור של הקדש. ובגמרא [כ"ב ע"ב] מוקים לה בבכורות דכתיב בהו [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך. אבל משום נהנה מן ההקדש דהיינו הזיד במעילה לא לקי, אע"ג דתניא הזיד במעילה ר' אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה, משום דבכור לאו בר מעילה הוא הואיל ויש בו היתר לכהנים, והאי בכור הואיל ואינו חייב קרבן מעילה על שגגתו אינו לוקה על זדונו. וכלאים בכרם, כלומר דמיירי דחרש וכסה הכלאים של חטה וחרצן עפר שחורש ומזיז ומסירו למקום אחר. והיא שנת שביעית, ועובר על שדך לא תזרע [ויקרא כ"ה]. ואותה חרישה היא ביום טוב, ועובר על כל מלאכת עבודה לא תעשו [שם כ"ג]. וזה החורש היה כהן ונזיר ויחרוש בבית הקברות וחייב שתים משום כהן ומשום נזיר דכתיב בהו לא יטמא. ר' חנינא אמר הלובש כלאים בשעת חרישה הרי זה לוקה משום לא תלבש שעטנז [דברים כ"ב] והני לאוין. אמרו לו אינו השם, כלומר דהאי כלאים לא אתי מכח החרישה [ד]אע"פ שאינו חורש לוקה משום לובש כלאים, ואנן לאו דחרישה חשבינן לאו [ד]כלאים דעלמא לא חשבינן. אמר להם אף כהן ונזיר אינו השם. שהרי אינו מתחייב [משום] החרישה שהרי אפילו לא יחרוש אלא שישהא בבית הקברות לוקה. וצ"ע מאי טעמא לא פריך בגמרא שפיר קאמר ר' חנינא בן גמליאל לרבנן.
<h2>דף כב.</h2>
כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת. שנאמר [דברים כ"ה] כדי רשעתו במספר וסמיך ליה ארבעים יכנו, ואם היה רוצה לומר שילקה ארבעים שלימות הוה ליה למיכתב והכהו לפניו ארבעים, אבל השתא דכתיב במספר והדר כתיב ארבעים רוצה לומר מנין שסוכם את הארבעים, כלומר שרוצה לומר לספור את הארבעים ולא יספור ארבעים. סוכם מלשון מתכונת הלבנים [שמות ה'] דמתרגמינן סכום לבניא. ר' יהודה אומר אף לוקה ארבעים שלימות והיכן לוקה את היתרה, כלומר שאינה ראויה להשתלש בין כתיפיו, דבשלמא לרבנן דסברי דאינו לוקה אלא תשעה ושלשים שהן מכות הראויות להשתלש, לוקה השליש מן המלקות דהיינו י"ג מלפניו ושני שלישי[ם] מאחוריו דהיינו עשרים וששה, כדכתיבי והכהו לפניו כדי רשעתו רשעה אחת מלפניו, דא"כ ליכתוב קרא והכהו לפניו ולישתוק, ולא יכלינן למימר דלוקה מחצה לפניו ומחצה לאחוריו דא"כ לימא קרא והכהו מחצה לפניו, אלא ודאי להכי אתא כדי רשעתו כדאמרן.
אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש, כגון תשעה ושלשים כדי לקיים בו רשעה אחת מלפניו ושתי רשעיות מאחוריו, כלומר שאם אמדוהו לקבל עשרים אינו לוקה אלא י"ח.
אמדוהו לקבל (עשרים) ארבעים וכו', ואחר כך הכירו שטעו באומד שלהם לפי שאינו יכול לקבלם יחד שימות תחת שליח בית דין פטור, דאזלינן בתר אומדנא בתרייתא דאומדנא קמייתא טעותא הוה. ויש שגורסין חייב, דבתר אומדנא בתרייתא אזלינן הואיל והתחילו להלקותו באומד ארבעים, אבל בשביל שלא ימות אין מלקין אותו בבת אחת כל הארבעים, אלא מלקין מכות שהן ראויות להשתלש והשאר מלקין אותו לאחר שנתרפא. וטעמא דהתחילו ל[ה]לקות הוא דגומרין לו כל המלקות באומד ראשון בין שנים ושלשה פעמים, אבל אם עדיין לא התחילו אותו ל[ה]לקותו כשה(ז)כירו בטעותם אזלינן בתר אומדנא בתרייתא. אמדוהו י"ח ולא יותר לפי שימות תחת ידם, וטעו שהכירוהו שיכול לקבל כל המלקות ולא ימות פטור, שהרי יצא מבית דין זכאי.
<h2>דף כב:</h2>
עבר עבירה שיש בה שני לאוין או שלשה כי הנך דחשבינן במתני' יש חורש תלם אחד וכו'. אם אמדוהו אומד אחד, כלומר שאמדוהו שיכול לקבל בבת אחת ארבעים ושתים דאיכא ממלקות שני שלישי שהיו ראויין להשתלש לוקה כמה שאמדוהו ונפטר בכך, ולא אמרינן יתרפא וישלימו לו כל המלקות. ואם לאו, כלומר שלא יכלו לאמדו אומד אחד שכל כך היה חלוש שאם ילקה [שני שלישי] (ושלש) בבת אחת ימות, אלא היה יכול לקבל ארבעים או ארבעים ואחת דליכא ממלקות שני שלישי הראויות להשתלש לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה, כלומר לוקה מלקות שלם מיד על הלאו הראשון ומניחין אותו להתרפאות וילקה מלקות שלם על הלאו השני.
כיצד מלקין אותו כופתין שתי ידיו על העמוד אילך ואילך. כלומר קושר ידו אחת על עמוד אחד וידו השנייה על עמוד אחד. וחזן הכנסת אוחז בבגדיו. כלומר וקורע אותם כדי שיוכל [ללקות] על בשרו מבפנים, ולא שיפסיק בבגדיו אפילו החלוק מבגד הדק שבדקים, משום דכתיב [דברים כ"ה] ונקלה שצריך שנבייש אותו מלבד המלקות. ורצועה של עגל כפולה היא. ואותן שתי רצועות קטנות שעולות ויורדות הן מעור חמור, מפרש בגמרא יבא שור וחמור שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר בעליו כדכתיב [ישעיה א'] ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע. כופל האחת לשתים וכופל השנים לארבעה, כל כך היא עבה ללמוד וללמד לשמור ולעשות שהן ארבעה, ושתי רצועות קטנות עולות ויורדות בראש (המלקות) [המקל] כנגד נעשה ונשמע והן מחמור כדפרישית. ידה של מלקות טפח כשיעור פסת היד שאוחז בה, ורחבה של הרצועה טפח ומכה לרוחב גבו כדי שלא יכה בידו. ומגיע הרצועה על פי כריסו. כלומר מקום שמתחיל שם הכרס, כלומר שאורך הרצועה כרוחב כל גבו, אבל אינו ארוך יותר מרוחב גבו כדי דכשיכהו מאחוריו שלא יגיע הרצועה לפניו, וכשיכהו מלפניו שלא יגיע הרצועה לאחוריו. ומלקה אותם שליש מלפניו, כדפרישית לעיל, ולפי שאינו יכול לסבול כל כך מלפניו כמו שיכול לסבול בצלעותיו וגבו.
אין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה, כמו שהוא נשען על הבריח של שער שעומד קצת מוטה, שנאמר [דברים כ"ה] והפילו השופט דהיינו דרך נפילה.
והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו. בברייתא תני כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו, וכשהוא מכה מכה בידו אחת, כי היכי דתיתי מרזיא, כלומר יותר יכנו בחוזק כשעושה כן. ובכל כחו דכתיב [דברים כ"ה] והפילו, שכל כך תהיה המכה בחוזק שיפילהו ויכהו בכל כחו. ואע"פ שדרשנו אותו שיעמוד מוטה אפילו הכי דרשינן ביה נמי האי, דא"כ לימא קרא והטהו מאי והפילו, ש"מ דהכי קאמר שכל כך היא חזקה שיפילהו בעל כרחו.
והקורא קורא אם לא תשמור וגו' [דברים כ"ח]. ולא משום חשבון כמו שסוברים רבים, אלא שמודיעים אותו בשביל שלא שמר מצות השם מלקין אותו. וקורין בו שלש פסוקים ואם לא נשלם המלקות קודם השלמת הפסוקים חוזר אותם. ואם מת תחת ידו פטור. החזן מגלות דאנוס הוא, דהא ברשות ב"ד עשה אלא שהדיינין טעו באומד שלהם.
הוסיף לו רצועה אחת בשוגג ומת גולה החזן על ידו, ואע"ג דבעינן כולי נפש והכא ליכא, דהא [דמי] (כ)[ל]מי (להכות) [שהכוהו] עשרה בני אדם בעשר מקלות בזה אחר זה דפטור העשירי [סנהדרין ע"ח ע"א]. לא דאמי, דהתם בכל הכאה והכאה של אחד יש בו שיעור להמיתו הילכך ליכא ביה כולי נפש, אבל הכא שאמדוהו ב"ד בענין שיכול לחיות כשהוא משלים מלקות של ב"ד, עדיין כולי נפש יש בו. ואע"פ שאין החזן מונה אלא אחד מב"ד מונה, (ו)אפשר שטעה הדיין עצמו במנין והחזן לא הרגיש נמצא שהרגו בשוגג.
נתקלקל המוכה מחמת המכה ברעי, דהיינו גדולים, או במים דהיינו קטנים, פטור כדי שלא ילקה יותר אע"פ שאמדוהו ביותר, משום דכתיב [דברים כ"ה] ונקלה אחיך לעיניך והא כבר נקלה בשת גדול חוץ מן המלקות שלא על ידי ב"ד, ולא עבדינן ביה תרתי רשעי ודרשינן כיון שלקה הרי הוא כאחיך, כלומר הכל מחול לו. ר' יהודה אומר האיש נתקלקל ברעי פטור אבל לא במים, והאשה במים כלומר אף במים, דבקלון כל שהוא חשבינן ליה לגדול גבי אשה.
<h2>דף כג.</h2>
לא תחסום שור בדישו [דברים כ"ה] וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו, כלומר כי היכי שאסרתי לך חסימה בבהמה כמו כן אני אוסר אותך ביבמה כגון מחמת טענה הנראית לעינים ואיצטריך קרא לאשמועינן הא דס"ד דנחסום ל(י)ה דהא הקפידה תורה (נמי) הרבה במצות ייבום קמ"ל דבכי האי גונא לא הקפידה, ואם תאמר נדרשיה לקולא ונימא שאע"פ שאסרתי לך חסימה בבהמה שרינא לך ביבמה כדאשכ[ח]ן בסמוכין דכלאים בציצית, הא לא קשיא דאם כן נשתוק קרא מיניה ונדע ממילא דשריא חסימה בכל מילי חוץ ממה שהוזכר בפי' ועוד דהא הקפידה תורה טובא במצות ייבום יותר מבחליצה דהא כתיב ואם לא יחפץ והדר ועלתה יבמתו השערה וגו'.
כל חייבי כריתות שלקו בב"ד. כלומר אם התרו בהן למלקות משום הלאו שכתוב בהן ולקו נפטרו מידי כריתתן אע"ג דלא עשו תשובה, מידי דהוה אחייבי מיתות ב"ד דכיון שקבלו דינן תו לא שייך כרת לבני משפחה.
ר' שמעון אומר ממקומו הוא למד. כלומר ואינך צריך להראות מק"ו לעושה מצוה אחת, שיוסיפו לו על חייו דכתיב [ויקרא י"ח] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שהרי מגוף המקרא אתה למד שאפילו מי שנמנע לעשות עבירה יוסיפו לו על חייו, דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, מה יעשה, והלא בעריות אנו עוסקין שיפרוש מהם, אלא ודאי האי עשייה פרישה היא וקאמר וחי בהם כאילו עשה מצוה גדולה.
<h2>דף כג:</h2>
שנפשו של אדם (חותה) [קצה] ממנו. כלומר ממאס לאכילה, ואע"פ כן אם לא יאכלנה כתיב ביה [דברים י"ב] למען ייטב לך וגו'.
הרבה להם תורה ומצות. כלומר איסורין שאע"פ שלא אסרן הכתוב היו פורשין ישראל מהן, כגון דם שקצים ורמשים שלא כתבן הכתוב אלא כדי להרבות שכרם בעולם הזה ובעולם הבא, י"י חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר [ישעי' מ"ב].
